השבוע יסב עם ישראל כולו לחגוג את הלילה המכונן ביותר בעברו – ליל הסדר – הלילה בו הפכנו מאוסף של אנשים בודדים לעם אחד. ליל הסדר הוא לילה מיוחד. לילה שבו לא רק השולחן מתנהל על פי הסדר, אלא גם אצלנו, בתוכנו, מתגלה סדר, שמסייע להבחין בין היסודות האיתנים שאסור לגעת בהם וחייבים לייצב ולחזק אותם, לבין כל השאר.

בליל הסדר הקרב ובא נקרא כולנו את ההגדה, בה נכתב: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". לכאורה מתבקשת כאן השאלה, מה ערכה של ההתקרבות להר סיני בלי מתן התורה? על מה אנחנו אומרים 'דיינו'? ועל כך ענו חכמים לאורך השנים ואמרו, כי עצם החניה הייחודית והמאוחדת נגד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" – יש בה ערך רב.

בשנה החולפת הקדשנו זמן רב מדיי, בניסיונות לקעקע את ברית הגורל שלנו, וזמן מועט מדיי, לביסוס ייעודנו המשותף. אני רואה בכאב את המחלוקות הנפערות ביננו ואת דברי הבלע וההאשמות המוטחים כלפי ציבורים שלמים. אני מאמין שכל אחד צריך להכיר את שכנו לבית ולמדינה, ולא בכדי אני מקדיש עיתותי לכולם ובכלל זה כמובן לציבור לומדי התורה.

אין חולק על קיומו של גיוון עצום בתוך עמנו. גיוון בעמדות, באמונות, בתפיסות עולם ובאורחות חיים. הפסיפס המרהיב הזה היה מאז ומעולם תשתית לצמיחה שלנו, להתפתחות, להעמקת שורשים ולטיפוח הפירות. כוח האחדות שלנו טמון לאו דווקא בהסכמות, אלא בראש ובראשונה ביכולת לחלוק לשם שמים, ולהרגיש כל העת, וביתר שאת בזמנים הקשים והמאתגרים, ש"כולנו בני איש אחד נחנו"; שאם רק צד אחד במחלוקת הפנימית בתוכנו ינצח – כולנו נפסיד. זה נכון תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעת הזאת.

הימים שבפתח, מחג החרות לחג מתן תורה, הם ימים הרי גורל, הן בימים ההם, הן בזמן הזה. אלה ימים שמזכירים לנו את תלמידי רבי עקיבא שנהרגו משום שלא נהגו כבוד זה בזה; ובה בעת מדגישים לנו את הצורך לפעול כל העת, יום-יום, שעה-שעה, לפיתוחו, קיומו ושגשוגו של בנייננו המשותף.

הבניין הזה שוזר בתוכו עבר, הווה ועתיד, שלא ניתן להפריד אותם זה מזה, וכולם מוצאים את עצמם בליל הסדר. את קריאת ההגדה אנחנו מתחילים בהיותנו בני אברהם יצחק ויעקב, וכך אט אט אנו פוסעים במסע הנצחי, בן אחר אב, בת אחר אם, דור אחר דור. מסע שפנינו מכוונות בו אל העתיד, אל הגאולה, אל ילדינו. והגדת לבנך. יותר מאשר שיחה על העבר, מטרתנו בליל הסדר היא הכנסת ילדינו בסוד הברית והמסורת העוברת אלינו מאמותינו ואבותינו.

החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל, מסביר שדברי בעל ההגדה – 'והיא שעמדה לאבותינו' – מכוונים לתורה, וכפי שמופיע בפסוק: "עץ חיים היא, ותומכיה מאושר". התורה, האמונה והמסורת היהודית לגווניה, הן שעמדו לנו בכל דור, הן שיצרו וגיבשו אותנו כעם, ולכן חשוב שהן תהיינה חלק משמעותי בחיינו במדינת ישראל.

אני מקווה שבחג הפסח הקרב ובא, נשב כולנו לשולחן ליל הסדר, שואלים ומקשיבים לשאלות של ארבעת הבנים, מתאמצים להיות חלק מהכלל ולא חס וחלילה להוציא את עצמנו או אחרים מהכלל. מי ייתן והימים האלה יבנו ויצמיחו אותנו, כך שנצא מחוזקים יותר ואיתנים יותר כעם אחד, מגוון ורב פנים, המחובר לשורשיו ולמסורתו, וצועד יחד במסע הדורות.